היסטוריה

מבט הסטורי – סקירה

ארגוני הספורט היהודיים בין שתי מלחמות העולם באירופה, במיוחד אלו של הפועלים, היו קשורים למפלגות פוליטיות ולתנועות הנוער המזוהות עמן.

בארץ הייתה "הפועל" מזוהה וקשורה לתנועת הפועלים וההסתדרות, "מכבי" הייתה קשורה לסקטור האזרחי.

בית"ר הייתה חלק מהסקטור הרביזיוניסטי, ו "אליצור" חלק מהסקטור הדתי-לאומי.

בעוד "מכבי" ו"הפועל" נוצרו מלכתחילה כאגודות ספורט, בית"ר הייתה ועודה קודם כל תנועת נוער פוליטית שהקימה גם אגודת ספורט.

את נסיבות הקמתה, את כיוון התפתחותה ואת גורלה של אגודת הספורט של בית"ר, הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, יש להבין על רקע המאבק החריף שהתנהל בין הסקטור הרביזיוניסטי בתקופת היישוב ותנועת החרות (לימים הליכוד) לאחר הקמת המדינה.

עד הקמת המדינה היו חברי בית"ר בגדר "פורשים", ולאחר הקמת המדינה הפכו ל"מופרשים" מהקהילה הפוליטית (סיסמת בן – גוריון: "בלי חרות ומק"י"). מאז המהפך של שנת 1977, ועוד יותר מכך בשנות התשעים, הם היו ל"מפרישים", ובית"ר נתפסה כמזוהה עם המאבק ב"אליטות".

התוצאה המיידית של עמדת הרביזיוניסטים הייתה מניעת השתתפותה של בית"ר בפתיחה החגיגית של המכבייה, ובהמשך וכתוצאה מכך, הקמת ארגון הספורט של בית"ר.

ארוע המכבייה

כחצי שנה לפני ארוע המכבייה השנייה, קיבלה בית"ר הזמנה רשמית להשתתף במשחקים. סמוך לאירוע הודיעו המארגנים לבית"ר שבשל צבע החולצות של אנשי (חולצות חומות, בדומה לצבא של הנאצים בגרמניה), הוחלט כי לא יורשו להשתתף באירוע פתיחת המכבייה.

לעומת זאת, פלוגה של אנשי "הפועל", שמנתה כ- 250 איש, הוזמנה להשתתף בטקס הפתיחה, אך בחרה שלא להשתתף במשחקי המכבייה ולקיים כינוס נפרד.

ראשי בית"ר דאז טענו שעסקני "מכבי" החליטו, מטעמים פוליטיים ומטעמי נוחות חומרית ומעשית, לאחר שקיבלו הבטחות מ"גורמים בעלי השפעה ותקציבים", למנוע את השתתפותה של בית"ר בפתיחה החגיגית.

אהרן צבי פרופס, מראשי בית"ר: "האמנו ש"מכבי" הוא באמת איגוד ספורטיבי בלתי מפלגתי, העוסק רק בספורט, ואינו עוסק בפוליטיקה… בית"ר בכל העולם התייחסה באופן חיובי ל"מכבי", ולהפתעתה ראתה את ביטול ההזמנה בלחץ השמאל".

בית"ר שלחה מברק ברכה לרגל פתיחת המכבייה, אך לא השתתפה במפגן הפתיחה. במקום זאת ערכה מסע גדול של רוכבי אופנועים, רוכבי אופניים ופרשים בחוצות תל אביב כדי להפגין את כוחה. כינוס "הפועל" החל עשרה ימים אחרי טקס הפתיחה של המכבייה השנייה (7.4.1935), ואליו בית"ר כלל לא הוזמנה. אגודת הספורט של ההסתדרות הכללית החרימה באופן מוחלט את כל קשרי הספורט עם ספורטאי בית"ר, כפי שהחרימה את כל הקשרים האחרים בין הרביזיוניסטים לבין ההסתדרות הכללית.

בועידת "מכבי" שהתקיימה בברנו שבצ'כוסלובקיה, לאחר "הפרישה" והקמת הצ"ח, נקטה "מכבי" עמדה פוליטית מוגדרת במחלוקת שפילגה את ההסתדרות הציונית. היא החליטה שההסתדרות הציונית היא ההסתדרות הציונית היחידה, וההסתדרות הכללית היא הסתדרות העובדים היחידה. בית"ר ראתה בהחלטות ועידת "מכבי" בברנו החלטות הסוטות מעקרונות היסוד של "מכבי" כתנועת ספורט לאומית ולא פוליטית.

בעקבות הועידה הודיעה הצ"ח שחבריה לא יהיו עוד חברים ב"מכבי". המסקנה של בית"ר הייתה ברורה, שהיא לא תוכל לסמוך על מכבי בעניין עבודתה הספורטיבית, ושהיא לבדה חייבת להקיף במסגרתה שלה את כל סוגי הספורט המקובלים באגודות ספורט.

נציבות בית"ר החלה אפוא לפנות, עקב המשבר עם "מכבי", לעשייה בתחום הספורט ההישגי. טיפוח "הספורט ההגנתי", שכלל פעילות כמו משיכת חבל, אתלטיקה קלה ומשחקי כדור קבוצתיים, נמשך בקנים, ואף נערכו ימי ספורט לחניכי בית"ר. פעילות זו התקיימה לפני המשבר עם "מכבי" וגם לאחריו ולא הייתה תלויה בו. השינוי חל ביחס להשתתפות של קבוצות ייצוגיות בענפי הספורט התחרותי ההישגי השונים. למרות ניסיונות במשך השנים להקים קבוצות כדורסל, כדורעף וטניס שולחן, עיקר הפעילות ועיקר ההישגים היו בענפי האגרוף והכדורגל. קבוצת בית"ר תל אביב בכדורגל הייתה הקבוצה בעלת ההישגים המרשימים ביותר בשנות הארבעים, והיחידה בליגה הבחירה בתחומה.

לאחר הקמת המדינה לא חל שינוי מהותי ביחס המתנכר של התאחדות לכדורגל והתאחדויות הספורט הישראליות האחרות לבית"ר, וזאת משום היותה מזוהה פוליטית תנועת החרות, עם מפלגת האופוזיציה מיסודו של האצ"ל. מבנה ארגוני הספורט במדינה לא היה שונה מהותי מזה שהיה בימי המנדט.

שיטת המפתח המפלגתי והפוליטיקה ההסכמית, שאפיינו את היחסים בין אגודות הספורט לפני הקמת המדינה, נותרה על כנה גם לאחר הקמתה. מוסדות "הפועל" הורו להמשיך את החרם על בית"ר כמו בתקופת המנדט. משחקים רשמיים התקיימו, אך לא נערכו משחקי ידידות. "מכבי" ו"הפועל" המשיכו להיות הגורמים הדומיננטיים בהתאחדויות הספורט. בהתאחדות לכדורגל המשיכו לנהל את הענף בשיטת "הפיפטי- פיפטי", כלומר, מחצית הנציגים ל"הפועל" ומחצית ל"מכבי". בית"ר נותרה תלויה ברצונה הטוב של אנשי "הפועל" ובמיוחד של אנשי "מכבי", שנחשבו קרובים יותר אליהם. מיד לאחר שהסתיימה המלחמה נערכה נציבות בית"ר בישראל, ובעיקר מחלקת הכדורגל, לקראת המצב החדש. בחוזר הראשון שהופץ התבקשו כל הקבוצות להתכונן לרישום בהתאחדות הכדורגל הישראלית, גם קבוצות בוגרים וגם קבוצות נוער.

הנציבות ראתה חשיבות רבה ברישום קבוצות רבות של בוגרים ונוער, שכן רצוי שנהווה בו כוח במיוחד לאור העובדה שבעתיד תתקיימנה בו בחירות חדשות למוסדות המנהלים. הנציבות הצרה על עובדת אי קיומו של מגרש לאימונים ומשחקים.

בשנת 1947 הצליחה האגודה לקבל בחכירה מגרש אימונים מעיריית תל אביב. הוחלט להוציא לאור שבועון ספורט ושמו "הספורט הלאומי". בגיליון מס' 1, שראה אור ב- 10 ביולי 1949, נכתב במאמר המערכת שהשבועון יביא, נוסף על ידיעות ספורט רגילות, גם ידיעות מן המתרחש בהתאחדויות הספורט הארציות, ידיעות שבדרך רוב אינן מובאות לידיעת הקהל.

בראשית אוקטובר 1949 חלו שינויים בהרכב המרכז הארצי לכדורגל שעל יד נציבות בית"ר, וגם בנציבות בית"ר בהתאחדות לכדורגל. במרכז היו שישה חברים. במועצת המרכז היה נציג מכל מעוז שקיימת בו קבוצת כדורגל המשתתפת בליגת הבוגרים. לבית"ר היה חבר אחד בהנהלת ההתאחדות ועוד שני חברים בוועדות מקצועיות. ההתאחדות קבעה שהליגה לבוגרים תחל באוקטובר 1949 והיא תמשיך את משחקי העונה הקודמת, שנפסקה בגלל המלחמה. בליגה א' (הליגה הבכירה) השתתפה קבוצה אחת מבית"ר – בית"ר תל אביב. המחלוקת בהתאחדות נוצרה בעניין הליגה השנייה – האם לקיימה, באיזו מתכונת, לכמה קבוצות? מרכז "הפועל" התנגד לפתיחת ליגה ב'. נציבות בית"ר הגיבה באירוניה מרירה כי חלק מה "פיפטי" בהתאחדות אינו מצדד מסיבות אנוכיות בליגה ב'. במקום ליגה ב' הוקמה הליגה המיוחדת, ובה השתתפו שש קבוצות בית"ר מתוך כארבעים קבוצות (יפו, רמת גן, ירושלים, נתניה ותל יהודה).

במעוז בית"ר ירושלים התחדשו אימוני קבוצת הכדורגל הבכירה, הוקמה קבוצת נוער והתארגנה קבוצת אגרוף. גם בחיפה ובתל אביב הוקמו קבוצות אגרוף של בית"ר. ענף האגרוף הניב הישגים רבים לאגודה עד אמצע שנות השבעים.

בתחום הכדורסל התארגנו בתל אביב שתי קבוצות, שהתאמנו במצודת זאב, וכן שתי קבוצות נוער. באתלטיקה קלה החלה להתאמן פלוגת בית"ר בתל אביב במסגרת חידוש פעילות האגרוף במועדון. בענף השחייה הועמדה ברכת גן הדסה לרשות בית"ר יומיים בשבוע, והשבועון מדווח שיש פעילות, ומוסיף שיש כוונה להקים בשנה הבאה קבוצת כדור-מים. יחד עם זאת, למרות הרצון לפעול בתחומי ספורט חדשים כמו שחייה ואתלטיקה קלה, עיקר הפעילות של מרכז בית"ר נותרה בתחום הכדורגל.

מעבר לסיבות מקצועיות לחוסר ההצלחה של קבוצת הכדורגל, היו גם נסיבות פוליטיות שהקשו על פעילות האגודה. מוסדות הכדורגל המשיכו להתנהל בשיטת ה"פיפטי-פיפטי" ועשו ככל יכולתם להרבות קשיים בפני אגודת בית"ר, למשל בפרשת מסע נבחרת בית"ר בכדורגל לארצות הברית בשנת 1949. הנסיעה תוכננה ותואמה כמקובל עם אמרגן אמריקני, וכוונת המארגנים מטעם בית"ר הייתה לנצל את הנסיעה לשם תעמולה לטובת בית"ר ותנועת החרות בקרב יהודי ארצות הברית. ההתאחדות הודיעה לנציבות בית"ר שעליהם לדחות את הנסיעה מכיוון שנבחרת ישראל עומדת לצאת למסע בארצות הברית, ואין סיבה ליצור תחרות בין שני הגופים. בתגובה האשימה נציבות בית"ר, בגילוי דעת שפורסם בעיתונות, את אנשי "מכבי" ו"הפועל" בהתאחדות לכדורגל ב"צרות עין"… מנסים שוב לדחות את בקשתנו מתוך נימוקים "כלליים" או מתוך חשובים "פטריוטיים-לאומיים" אולם מבעד לכל הנימוקים בולטת הכוונה האמיתית הזדונית, למנוע בקביעות את האפשרות, שנבחרת בית"ר לכדורגל תצא למסע ספורטיבי בארצות הברית. זאת לאחר שקבוצות "מכבי" ו"הפועל" כבר נסעו לארצות הברית ולא נחלו שם הצלחות. לכן, הפרעות ודחיות מצד אנשי "מכבי" ו"הפועל"… מחייבות אותנו להביא את הדברים לידיעת ציבור הספורטאים והקהל הרחב, בכדי שתובן מלחמתנו לטהר המוסדות הספורטיביים מפוליטיקה כיתתית מפלגתית, ההורסת את הספורט במדינה, ולמעמד שווה של כל תנועות הספורט במולדת.

החשדנות וחוסר האמון כלפי ההתאחדות לכדורגל, שהייתה מזוהה בעיני אנשי בית"ר עם מפא"י, גרמה להם לטעון שאפילו הרכב הנבחרת הלאומית נקבע על פי שיקולים פוליטיים ולא מקצועיים. לטענתם, שיטת המפתח המפלגתי הועתקה גם להרכב הנבחרת הלאומית. המשקיף הספורטיבי קבל על ששחקן "מכבי" צורף לנבחרת אף שאינו מצוי בכושר ראוי, משיקולים פוליטיים, ואילו שחקן בית"ר המצוי בכושר מצוין לא צורף מאותם שיקולים.

יתר על כן, לפחות שחקן "הפועל" אחד צורף למשלחת למרות שיש טובים ממנו רק כדי לאזן את מספר השחקנים לפי "פרופורציה מסוימת". למרות שהוצהר, כי לא קיים יסוד המפתח – בכל זאת לא הנימוקים הספורטיביים בלבד הם שקבעו.

תלונות על קיפוח שחקני בית"ר בנבחרת הלאומית חזרו ונשנו בכל שנות החמישים. כך היה למשל בעת נסיעתה של נבחרת ישראל לדרום אפריקה בשנת 1954. שחקני בית"ר טענו ראשיה, למרות היותם מתאימים לדעתם לנבחרת, אינם משותפים מתוך כוונה להעלים את שם בית"ר בחו"ל, וגם כוונה מעשית יש בכך לפגוע בכוח המשיכה של קבוצות בית"ר. אין זה סוד שהנסיעות לחו"ל מהוות מעין גמול לשחקנים חובבים. שחקן לא יצטרף לקבוצה ממנה אין נוסעים לחו"ל, גם אם יש לו סנטימנט כלפיה. "חרות" ואגודת הספורט הקשורה בה, בית"ר, התנגדו באופן נחרץ עוד יותר לביקורה של קבוצה אוסטרית בארץ. על רקע המאבק החריף שניהלה תנועת החרות נגד השילומים מגרמניה, הביעה חרות התנגדות עזה לביקורה של קבוצת הכדורגל האוסטרית "קפפנברג" בארץ. המשחק נערך בפתח תקווה ב15 – בפברואר 1956.

לקראת המשחק פורסמו כרוזים וגילויי דעת, ואף נשרפו שערים במגרש הפועל פתח תקווה, המגרש שבו נערך המשחק. המשטרה נאלצה לגייס מאות שוטרים כדי לשמור על הסדר עקב איומי "חרות" להפריע למהלך המשחק. המשחק הסתיים ללא תקריות מיוחדות. מקרה נוסף אך שונה של קשר בין עמדה פוליטית לספורט, הקשור בקבוצת כדורגל של בית"ר, היה פרשת ביקור קבוצת הכדורגל הטורקית "בשיקטאש" בישראל בשנת 1957. קבוצת הפועל פתח תקווה הזמינה את הקבוצה הטורקית לשלושה משחקים. שניים נערכו ונסתיימו בתיקו, אך הטורקים לא התייצבו למשחק השלישי נגד בית"ר ירושלים. סיבת הביטול הייתה שמשרד החוץ הטורקי אסר עליהם לשחק בירושלים מסיבות פוליטיות. הסתבר שעובד בצירות ישראל בטורקיה (אך לא איש משרד החוץ) ועיתונאי ב"דבר" אמר לאיש משרד החוץ הטורקי שקבוצת בית"ר היא "קבוצה פוליטית" המזוהה עם הטרוריסטים חברי "חרות". בדברים אלו גרם לביטול המשחק בהוראת הקונסול הטורקי, שחשש משערורייה דיפלומטית שתתעורר אם יתפרש הדבר שטורקיה מכירה בירושלים כבירת ישראל. ב"חרות" סברו שיד ההסתדרות גם בעניין זה.

אברהם אקסלרוד, מראשי "חרות", טען שהמשחק בוטל משום שהיריבה הייתה בית"ר, בעלת הזיקה לתנועת החרות, המטיפה לשחרור ירושלים כולה מידי הירדנים. הוא אף אמר ש"חרות" רואה בביטול המשחק התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה.

היחס המפלה כלפי המזוהים עם "חרות" לא הוגבל לתחום הכדורגל בלבד, אלא היה נורמה מקובלת בכל ענף שבו התמודדו חברי בית"ר. יעקב ליברמן, ראש המחלקה לתרבות הגוף בבית"ר, מונה שורה ארוכה של מעשי קיפוח גם בענפים אחרים. כך, למשל, קופחו לדעתו מתאגרפי בית"ר על ידי שופטים המזוהים עם "הפועל" או "מכבי". במקרה אחר נקבע מועד לאליפות ישראל באגרוף לשנת 1954 בידי "הפועל" ו"מכבי", בלי להתייעץ לפני כן עם בית"ר. עקב כך לא השתתפו באליפות מרבית המתאגרפים של בית"ר.

בנובמבר 1954 החליטה ההתאחדות לכדורגל לבטל את השוויון בייצוג שהתקיים בין "מכבי" ל"הפועל", ולערוך בפעם הראשונה בחירות חופשיות ודמוקרטיות בדצמבר באותה שנה. החלטתה זו התקבלה בשמחה רבה אצל עסקני בית"ר, בתקווה שהפוליטיזציה של הכדורגל תחדל להיות גורם מרכזי בהחלטות שמחליטה ההתאחדות. עוד קיוו אנשי בית"ר שביטול השוויון בייצוג לא יוגבל לתחום הכדורגל אלא יורחב לכל תחומי הספורט. באותה שנה התחולל משבר בליגה, משבר שנמשך כחודשיים, ובסיומו הורה השופט המחוזי לם על חידוש משחקי הליגה הסדירה בכדורגל, וקבע שבליגה הראשונה ישחקו 12 הקבוצות ששיחקו עד אז, בתוספת בית"ר ירושלים והפועל חדרה שעלו מליגה ב'. וכך, בפעם הראשונה, לא רק שהשפעת בית"ר בהתאחדות גברה והפוליטיזציה של הספורט נחלשה, אלא שהיו שתי קבוצות של בית"ר בליגה הבחירה בכדורגל. מצב זה נמשך שנה אחת בלבד, מכיוון שהקבוצה הירושלמית ירדה בסוף אותה עונה לליגה השנייה.

מאז בוטל משטר הפריטט בהתאחדות לכדורגל נזקקה "מכבי" לגייס את קולה של בית"ר. עקב כך התקרבו שני המרכזים זה לזה, ולבסוף הוקם גוש "מכבי"-בית"ר בהתאחדות לספורט.

כמו במקרים רבים אחרים, תרם הספורט לקידום קשרים בין ארגונים, מפלגות או מדינות. במקרה שלפנינו היה הסכם "מכבי"-בית"ר הסנונית הראשונה לקראת הקמת גח"ל (26.4.1965). הוא בישר על תהליך ההתקרבות בין "הציונים הכלליים" ל"חרות", שסופו הסכם והקמת גוש פרלמנטרי משותף – גח"ל (גוש חרות-ליברלים).

בשנת 1962 בהנחיית מרידור הוקם מרכז הספורט של בית"ר. ממקימי המרכז החדש יגאל גריפל, אריה קרמר ז"ל, מיקי מנדלבליט ויוסי קרמרמן.

בית"ר החלה אפוא לצאת בהדרגה מהבדידות שנכפתה עליה עוד במחצית השנייה של שנות החמישים, אך התהליך הואץ מאוד לאחר שלוי אשכול היה לראש הממשלה (26.6.1963). "חרות" נעשתה תנועה לגיטימית גם בעיני המפלגה הדומיננטית, מפא"י. תהליך הלגיטימציה הושלם למעשה עם הקמת גח"ל, וקיבל אישור סופי עם צירוף גח"ל וראש "חרות" לממשלת האחדות הלאומית הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים. לתהליך הייתה השפעה גדולה על גורלה של בית"ר. עתה הייתה אגודת הספורט מזוהה עם תנועה לגיטימית. על השינוי העצום שחל בשנות השישים ועל ההבדל בינן לבין שנות החמישים אפשר לעמוד בדברי יגאל גריפל, מי שהיה מזכ"ל מרכז הספורט של בית"ר: "יש לציין בסיפוק את הקשרים שנוצרו בין בית"ר לבין שני המרכזים הגדולים, "הפועל" ו"מכבי", כשהמישור המשותף הוא קידומו והקמת קרנו של הספורט בישראל, ללא חישובים אופוזיציוניים או קואליציוניים. דו"ח שחיבר מרכז הספורט של בית"ר בשנת 1966 מלמד על הגידול הניכר בסניפי בית"ר מאז שלהי שנות החמישים. בשנת 1958 הועברה מחלקת הכדורגל מידי קצין שלטון בית"ר לידי מרכז הספורט של בית"ר, שקיבל לידיו 5-6 קבוצות כדורגל. בתוך תקופה קצרה עלה מספר הקבוצות ל25-, ובשנת 1966 הגיע ל81- אגודות בית"ר בכדורגל, מהן 26 קבוצות נוער וילדים הרשומים בהתאחדות. בסך הכל היו רשומים בבית"ר בשנת 3000 1966 שחקנים, מהם כאלף שחקני נוער. למרכז בית"ר היו בשנת 1966 שבע קבוצות בליגה א' (הליגה השנייה), 12 קבוצות בליגה ב', 36 קבוצות בליגה ג' ועוד 26 קבוצות בליגות לנוער ולילדים. חידוש נוסף היה צירופה של קבוצה ערבית למרכז בית"ר בשנת 1966. קבוצת "אל עמל" נצרת, המורכבת רובה ככולה מערבים קתולים. בתחום הייצוג של בית"ר בארגוני הספורט הלאומיים חל שיפור, ובשנת

ממקימי העמותה: יגאל גריפל (יו"ר), מיקי מנדלבליט, אריה קרמר ואבנר קופל. רק אחר כך הורחבה המסגרת לכדורסל, טניס, כדורעף וטניס שולחן.